איך הכעס משפיע על היחסים (אפילו אחרי שנים)

הוא נשען על הקיר במסדרון ליד הדלת

מעליו מנורת לילה מיושנת שאף פעם לא דלקה כי היא בכלל ליופי

ילד חיוור שלא רוצה ללכת לישון, חולה בשפעת.

בפיג'מה חמימה שמלאה בציורים

הוא זוכר שחשב שזה מגניב שבכל מקום בפיג'מה יש מרחק שווה בין כבאי לכבאי אבל כשזה מגיע לתפר הם פתאום קרובים

כשאני שואל אותו למה הוא עומד במסדרון הוא אומר שהוא מחכה לאבא

אבל למה במסדרון? אני מודאג כזה. לפעמים הייתי דואג כשחוזרים מאוחר

איפה אמא?

אמא יושבת בסלון. האחים שלי כבר הלכו לישון.

ולמה אתה לא מחכה לו בסלון עם אמא?

הוא מושך בכתפיים. הוא בן 39 היום אבל ברגע הזה הוא חוזר להיות ילד

אתה לא רוצה לשבת איתה?

אמא הייתה כועסת המון. אני זוכר שפעם היא הפכה את התיק וגילתה מכתב מהבית ספר אז היא הביאה לי סטירה.

ואיך אבא היה? אבא היה חוזר מאוחר אבל גם הוא היה כועס לפעמים

אז גם אבא וגם אמא היו כועסים? הוא מהנהן

פחדת? לא חושב שפחדתי.. זה היה נהוג פעם. זה לא שהרביצו בחגורה או משהו וזה לא שהפסקתי להשתולל מדי פעם.

אז מה הרגשת בעצם?

הרגשתי לבד.

כשהוא אומר את המילים העיניים מתמלאות בדמעות. הוא כבר לא מחזיק את הטישו בצורה מסודרת כמו מקודם

ברגעים הבאים הוא ינוע בין בכי, לצמרמורת משחררת, לרוגע ולנשימה.

הוא יבין גם אם בצורה חלקית כרגע רגשות שהוא לא ידע לשיים לעצמו

אני אתבונן בו בעיניים טובות

אולי כאלה שהיו חסרות לו פעם

ולאט לאט הוא ילמד להסתכל על עצמו בעיניים טובות גם כן.

סיפורים כאלה אני שומע בקליניקה כל הזמן.

אנחנו נוטים לחשוב שהנסיבות מעצבות את חווית חיינו כשלמעשה המחסומים בהם נוצרו הרבה לפני וקשורים לאותם רגשות לא פתורים. אותו צורך שלא קיבל מענה לפעמים מונע מאיתנו את הטרנספורמציה והחופש שאנו שואפים אליו

מזדהים ?