אשמה אצל ילדים

בתקופה ההיא.. לפני עידן הפלאפונים אחד הבילויים הכי כייפים היה לעלות את העלייה ברחוב ולרכב את הירידה עם האופניים.

לג'ורג' היו אופניים פשוטות כמו לכולם אבל לסמי היו אופניים בישיבה, אפורות, עם ציור של ברק. כאילו הארלי דיווידסון המציאו אופניים לילדים.

ג'ורג' ראה שאהרון חברו הטוב כבר רכב עליהם פעם אחת אבל הוא עדיין היסס.

הם היו חברים טובים שלושתם אבל ג'ורג' תמיד הרגיש שסמי ואהרון חברים יותר קרובים. הם היו שכנים והוא גר קצת יותר רחוק, אפילו ההורים שלהם הכירו טוב.

עברו דקות ארוכות עד ששאל את סמי... "אפשר גם לרכב על האופניים?"

הוא ראה את הפרצוף של סמי מתקמט לשנייה והרגיש איך הבטן שלו מתקמטת באותה צורה.

עוד כמה סיבובים.. גם אני רוצה לרכב

מיד הוא הרגיש בושה, נבוך, למה אני לא?

הוא נזכר איך פעם כשביקרו אצל סבא וסבתא שלח יד לאכול עוגייה שניה.

המבט המפחיד שקיבל מאביו שהבהיר לו שעשה משהו לא בסדר

תעזוב אותו.. הוא ילד אמרו לאבא

אז הוא עזב אותו..

אבל למרות שאבא עזב

ולמרות שג'ורג' אכל את העוגייה השנייה

הוא לא נהנה באמת..

הוא אכל אותה עם אשמה.

עם הידיעה שאבא כועס עדיין

אבא אמר לו לפני שהם הגיעו שלא לאכול יותר מדי

שלא יחשבו שאתה מסכן

ועכשיו הוא מפחד לשלוח יד, או לשאול או לבקש

כי אם ישאל אז יחשבו שהוא מסכן

דחיפה פתאומית בכתף העירה אותו

הוא פתאום שומע את סמי אומר:

היי.. זה תורך