חיוך קטן

כל כמה זמן אני פוגש אנשים בקליניקה שמעלים לי חיוך

וזה חיוך בשבילי..

משהו קטן להזכיר לי

איך אני פוגש את עצמי דרכם

לא מזמן זה קרה כשלקוח סיפר לי איך הוא לא מבטא את עצמו ומוצא את עצמו שותק ואפילו לא יודע לזהות מתי דברים מפריעים לו.

ואני מקשיב לו ומהנהן אבל בפנים אני מחייך..

מורה שלי לימד אותי כלל מאוד חשוב ששינה לי את התפיסה בחדר

אני אפגוש את פצעי ילדות שלי דרך מתאמנים

תכלס כולנו פוגשים פצעי ילדות כל הזמן (כן כן.. גם מטפלים, מאמנים ופסיכולוגים)

פשוט התגובה שלנו לפצעים הפכה לכל כך שקופה שאנחנו לא יודעים לקשר אותה למה שלא מצליח לנו בחיים

אני הילד שלמד לשתוק כי הוא לא האמין שמישהו מקשיב לו

אני הילד שלמד להקהות את עצמו כי לא היה מי שיעזור לו בוויסות

אני הילד שלמד להסתדר לבד כי היה לו קשה לבקש עזרה

אז כשהלקוח מספר לי על הפצע שלו

הוא מספר לי בעצם על הפצע שלי

ואז ברגעים של חסד…

הוא יספר לי איך במקום לשתוק..

הוא עשה משהו חדש

(בתמונה אני מנסה לחייך חיוך קטן למצלמה... במציאות זה נראה קצת אחרת )