ילדים שנפלו מהאולימפוס
מכירים ילדים כעסנים? רוטנים? זועפים??
לפני כמה שבועות שוחחתי עם בת משפחה שאמרה לי שהיא זוכרת אותי בתור ילד זעוף
כבר הרבה זמן שלא חשבתי על החלק הזה באישיות שלי כנער.
בעיני רוחי עולה תמונה שלי כועס באיזה טיול משפחתי באנגליה כשהמשפחה רוצה לעשות תמונה על רקע הביג בן ואני עומד מכווץ בצד, משלב ידיים עם מעיל אדום, מתוסכל..מזג האוויר האפור משתלב היטב בתחושה שלי.
היום אני מבין שהכעס היה רצון למשוך תשומת לב. מה שקרוי "מופע קרבה שלילי"
חוויית החיים הייתה שלא באמת רואים אותי או יותר גרוע.. שבכלל לא איכפת ממני.
ילדים בכורים נוטים להרגיש ככה.
הם היו על האולימפוס
נהנו מתשומת לב של נסיכים
ואז איבדו את המלוכה עם הגעת האחים החדשים
במקרה שלי זה לקח שנה ו 9. לא שאני סופר או משהו.. אבל זה לא הרבה זמן להרגיש מיוחד.
הרבה פעמים בארוחות משפחתיות אנחנו צוחקים על זה שאת כל הפאשלות עשו עליי
ואני מחייך עם כולם
מבחוץ
זה לא שאני מאשים את ההורים
אבל אני רואה את הנער שהייתי ומתמלא חמלה
אני מבין את הכעס שלו
אני מבין את התסכול שלו
לנערים (גם לבכורים שמאוד בוגרים לגילם) יש צורך בניראות.
להרגיש משמעותיים
להרגיש קרובים
והרבה פעמים כשאנחנו לא מוצאים מופעי קרבה חיוביים אנחנו נמצא מופעי קרבה שליליים כי קרוב שלילי זה יותר טוב מלהיות לבד לגמרי. אפילו שזה מאמלל.
למעשה הנער לא יודע שיש דרך אחרת
הוא נשאר תקוע בלופ הזה כי זה מה שהוא יודע.. זה מה שעובד לו והוא פשוט רוצה להרגיש קרוב
אחד הכוחות שהתפתחו אצלי בתהליך שלי הוא השיח הפנימי העמוק
עכשיו אני יודע לשוחח במקום לשמור בבטן
לבקש ולא לדרוש
את העבודה אנחנו עושים ביחד
גם אני הייתי שם.. אני יודע
תגובות