מי רוצה לראות את האור שוב?

אני רמאי

פעם היה משחק כזה של FOOTBALL MANGER שהיית צריך לנהל קבוצת כדורגל עד שתעמוד במטרות שלה

ולא בהכרח הייתי טוב בזה אז הייתי מוצא טריק

כל פעם שהייתי מנצח הייתי שומר את המשחק ואם הייתי מפסיד אז הייתי חוזר אחורה לשמירה האחרונה ויכול להתחיל משם.. להתחיל מהניצחון האחרון.

איזה כיף זה יכול להיות לקבל התחלה חדשה? או אפילו יותר טוב.. לשמור רק הצלחות ותמיד להתחיל מנקודת ההצלחה האחרונה וככה אני מייצר לעצמי אשליית הצלחה לכל אורך המשחק

בחיים זה יותר טריקי

אם נתקלתי בקושי או בכישלון רחמנא ליצלן אז אני לא יכול לחזור ל SAVE האחרון.

אי אפשר פשוט להמשיך רק בנקודות ההצלחה ולהרגיש שאתה מנצח את מנצ'סטר יונייטד בלי בעיה

אז מה עושים?

ילדים מוצאים פתרונות יצירתיים

ילדים יכולים להיות אמנים.

יש להם יצירתיות אינטואטיבית מטורפת שפשוט מנותבת לפעמים למשהו כל כך בסיסי כמו תחושת ביטחון שאין להם.

אני למשל הייתי מסתיר

אני למשל למדתי איך להיות ילד מעופף

כשילד או נער לומד שזה לא בטוח עבורו להיכשל הוא מוצא דרך לשרוד

אני בכלל לא מדבר על כשלון בבית ספר (למרות שזה יכול להופיע גם שם)

ההסתרה תופיע ביחסים שלי מול ההורים

ההסתרה תופיע ביחסים שלי מול החברים (השווים)

ההסתרה תופיע ביחסים שלי מול המורים (סמכות)

ההסתרה תופיע ביחסים שלי מול האחים

ההסתרה תופיע ביחסים שלי מול עצמי

הקטע היותר טרגי זה שזה לא הולך לשום מקום

אם אני למדתי משהו שעוזר לי לשרוד זה יישאר שם עד שאני אמצא דרך או דרכים אחרות שיעזרו לי לשרוד

זה ממש מפחיד להרפות ממשהו שעזר כל כך הרבה זמן

זה גם ממש מפחיד להיות חשוף

זה גם מפחיד להודות שאתה צריך עזרה

לפעמים אני חושב שהקיום שלנו בעולם הזה יכול להיות כל כך טרגי כי יש כל כך הרבה כוונות טובות

הרי ההורים אוהבים את הילדים שלהם

וילדים מלאים באהבה ורגישות

אבל נסיבות חיים, היסטוריה, העברה בין דורית וכו' יכסו את כל האור הזה בשכבות של לכלוך

ואנחנו רק צריכים לנקות

לנקות ולהכיר

עד שמצליחים לראות את האור שוב

אתם רוצים לראות את האור שוב?